<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ו.</h2>
שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו', א') הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר. בד"א בשאמר לה עשי [לי] משלי, אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה, משום שביעית ומשום מעשר. כלומר בשאמר לה עשי [לי] משלי, אינו חושש לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי לי משליכי, חושש ואפילו אמרה לו מעושר הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנה אתה למד לחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה, חושש משום גבינה של גוים. ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד [לאכול ממנה, אע"פ שהוא חשוד] למכור ממנה לרבים, אסור ליקח ממנו ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו, אלא ממה שהוא אוכל. דתניא בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט, ב') אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו, מותר, מאי טעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה ממאי דמנח קמיה משדר ליה.
החשוד לאכול גבינה של גוים, אע"פ שאמר לו קנה לי גבינה ממי שנזהר מגבינת הגוים, והלך והביא לו ואמר לו ממי שהוא מומחה קניתי לך, אינו נאמן, אבל אם אמר לו מפלוני המומחה קניתי לך, נאמן שמאותו המומחה קנה והביא לו, דמירתת הוא דילמא אזיל ושייל ליה ויתפס כגנב. דתנן בפרק רביעי של מסכת דמאי (מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא מעשר, אינו נאמן. מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו, אמר לו לא מצאתיו, לקחתי לך מאחר שהוא נאמן, אינו נאמן. וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד מן המומחין אוכל ואינו חושש, שהוא אינו חשוד להחליף כמו שאמרנו, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו כגוי גמור שמתכוין להכשילו ולהעבירו. בד"א במי שאינו חשוד על הגזל, אבל חשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין, וכמו שאמרנו. והנותן למי שרוצה בתקנתו, חושש לחליפין כדרך שאמרו בפונדקית ובחמותו. ומיהו אם הפקיד אצלו דבר להחזירו לו בעין, אינו חושש דכיון שאינו דבר המתקלקל אצלה, לא תחליפנו ולא תמיר אותו.
ועתה נבאר המפקיד או המיחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד, אם נחוש לתערובת איסור או לחליפין, ובמה תהיה תקנתו, בחותם אחד או בשני חותמות, ואם מותר לסמוך על מי שהוא חשוד לאכול גבינה של גוים, ולומר לו קח לי גבינה ממי [שהוא] נזהר לאכול גבינות הגוים, או לומר לו קח לי מפלוני שהוא נזהר בגבינת הגוים. שנינו בפרק שלישי של מסכת דמאי (מ"ד) המוליך חטיו לטחון הכותי, ולטחון עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. לטחון הנכרי, דמאי. המפקיד פירות אצל הכותי ואצל עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. אצל הנכרי, כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי. מכאן משמע שהמפקיד אצל עם הארץ ואצל מי שהוא חשוד לאכול אחד מן האיסורין שהרבים רגילין להקל בהן, כדמאי לעם הארץ, וכגבינה של גוים שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמן, אף הן אינן חשודין לנו להחליף ומפקידין אצלן גבינה, ומה שאנו מפקידין אצלן בחזקתו. ובגיטין פרק הניזקין (ס"א, ב') פרכינן האי מתניתין אאידך מתני', דתנן התם הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף, ופרקינן, התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא, כלומר מתכונת היא לתיקונו של בר בי רב המתארח אצלה הא בעלמא לא. וחזרו והקשו מאידך מתני' דתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל, ופרקינן התם נמי כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ואיתא נמי בריש פרק קמא דחולין (ו', ב'). ועוד הקשו מדתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ, כלומר טוחנת חטים של בעלה חבר אצל אשת עם הארץ הטוחנת, בזמן שהיא טמאה כלומר בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה, דכל זמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה אף היא נזהרת מליגע בהם כדי שלא תטמאם אבל לא בזמן שהיא טהורה, כלומר שמחזקת עצמה בטהורה שמא תיגע בפירות ותטמאם, דעמי הארץ עשאום כזבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף לא בזמן שהיא טמאה, שחברתה נותנת לה ואוכלת כלומר חברתה אשת עם הארץ אחר, השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא, ופרקינן התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. שמעינן מיהא, דכל היכא דאיכא חשש הוראה בחליפין, חוששין ואין מפקידין אצלן לכתחלה הא לאו הכי מותר שאינן חשודין להחליף, והני מילי בחשוד לאחד מן העבירות שהרבים רגילין להקל בהן, אבל אם הוא חשוד על הגזל אינו נאמן, וכדאמרינן התם השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא. וכן אם הוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל, אין מפקידין אצלו בלא חותם, ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה, צריך חותם בתוך חותם. אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה, דגרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ט, א') אמר רב חב"ית אסור בחותם אחד, חלב בשר יין תכלת. חמ"פג מותר בחותם אחד, חלתית מורייס פת גבינה. ואקשינן (שם, ב') מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף, חלב נמי לא טרח ומזייף, אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן, כלומר לפי שבכל אותן איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. ואקשינן חתיכת דג טמא היינו בשר, ופרקינן תרי גווני בשר ושמואל אמר בי"ת, בשר יין תכלת אסור בחותם אחד, מח"ג מורייס חלתית גבינה מותר בחותם אחד. ואמרינן לשמואל חתיכת דג היינו בשר, ותרי גווני בשר לא אמרינן, פת למאי ניחוש לה אי דחיטי ושערי מידע ידעי, בחמימא וקרירא מידע ידיעי, מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף. ומפרשי לה רבוואתא כולהו ז"ל לההיא, בישראל החשוד. וממקומו הוא מוכרע דתניא התם (שם) אין לוקחין ימ"ח מ"חג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן ולא במפקיד אצל גוי דוקא. והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד, חוששין לחליפי איסור וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה. ואע"פ שסתם יינן אינו אלא מדרבנן, החמירו בו כשל תורה משום דחיבת ניסוך עליהם, וטרחי ומזייפי חותם אחד. ובשל דבריהם בחותם אחד כחמ"פג.
<h2>דף פז:</h2>
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן (ע"ז ע"ג, א') המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן, יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן, לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאן דמתני לה אמתניתין, לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין, בעי תחלה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל, ואין הלכה כרב דימי, דאתא רב יצחק והחמיר, ואתא רבין והחמיר. נראה מדבריו, דרב דימי ורב יצחק ורבין, פליגי, דמר אמר לאו הכי אמר ר' יוחנן, אלא הכי, ומר אמר לא הכי [אלא הכי]. ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי, ורבין אסר מאי דשרי רב יצחק, והלכתא כרבין, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך לענין יין נסך, בין שנפל איסור לתוך היתר, בין שנפל היתר לתוך איסור, אפילו טיפה אחת של ין נסך, אוסרת כל הבור כפשטה דמתני', וכפשטה דברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת. אבל אם נפל שם קיתון של מים, קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחלה, וכמאן דמתני לה אדרבין, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, כבר נעשה הכל יין אסור, ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ומסתייעא הדין סברא, מהא דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') איפשר לסוחטו אסור, דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות. ויש אומרים דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתני', ואפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף, ולא אמרו איפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד, מפני שאין כאן איסור מעורב לתוך היתר אלא שניהם היתר, וכשנתערבו נאסרו, והרי הכל כגוף אחד של איסור. והראיה ממה ששנינו בפרק ראשון של מסכת תרומות (פ"ה, מ"ו) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון, ואין מים שאובין פוסלין אלא לפי חשבון, וזהו דעתו של רבינו אפרים ז"ל והוא הנכון והברור שבדעות, וכבר כתבתי ראיות הראשונים וראיותיו בארוכה בשער הראשון של בית זה, בענין חתיכת היתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל, כתב הרב ר' אברהם ז"ל דוקא יין ביין, אבל יין במים וכן כל איסור הנימוק לתוך ההיתר, כגון חלב ודם וכן כל כיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים, הלכתא כוותיה, דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כל כך, שיהא בו בנותן טעם, ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום כולו, דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור, ולא עוד, אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים [את] ערלה, והערלה את הערלה. כיצד סאה [של] ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד, ערלה, או סאה ועוד כלאי הכרם, זהו הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים מעלה את הערלה, פירוש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו סאה, מאתים כנגד אותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה (מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה, כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין, ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד, ערלה, או שלשת קבין שנפלו למאה סאה חולין, ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן משם וכמו שנתבאר למעלה שאין צריך להרים אלא בתרומה ושאר המתנות ומשום גזל השבט, ולפיכך בשאר האיסורין כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור, וכן נמי בתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן, שאינו צריך להרים התרומה משם. אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל, שצריך להרים והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, ותנן בתרומות (פ"ה, מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר, דדוקא כפי חשבון התרומה שבה, אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור, אם יפול עוד באותה קדרה זית אחר של חלב ונימוחו שניהם, יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשוב את הראשון כאילו נימוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין תרומה, וכן כל כיוצא בזה אלו דברי הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר האיסורין כדין יין נסך לענין זה, שאם נפל איסור מועט לתוך היתר, אע"פ שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט, אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף, כדי ליתן טעם בהיתר, אין אומרין ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל, אלא חזר האיסור ונתעורר, דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה, דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחיא לה, לגמרי אידחיא, בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אף לדידן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתני' מי ניחא, והא ראשון ראשון בטל דינא הוא בשאר האיסורין, ומתני' דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן ראשון ראשון בטל, אף בשאר האיסורין אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לנתינת טעם. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורה במאתים וכן כלאי הכרם ואפילו לכשתפול שם סאה אחרת אכתי אין בה כדי נתינת טעם, ובכל כי הא אמרינן ראשון ראשון בטל, עד שיפול שם כל כך שיתן שם טעם שזהו אחד בששים דכל שנוסף איסור על האיסור ראשון עד שיהיה בין בשל ראשון ובין בשל שני עד כדי נתינת טעם, איסור ראשון חוזר וניעור. ולפי זה מתני' דקתני יין במים בנותן טעם, כפשטה מתוקמא לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא ואע"פ שנפל שם מעט מעט. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (פ"ז, ב') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. ואע"פ שיש בו לבסוף מראה דם, ומראית דם דהתם כנתינת טעם דהכא, ואפילו הכי ראשון ראשון בטל, יש לומר דהתם לענין קדשים הוא דאמרינן הכי אבל לענין איסורין לא. ואמרינן נמי התם (שם) גבי ההיא ולענין כיסוי אינו כן, שאין דחוי אצל מצות, הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דלגבי קדשים בלבד הוא, ומשום טעמא דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל אין דחוי אצל מצות ואיסורין, אלא כל שיש בו טעם חוזר וניעור זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל, ונכון הוא ועיקר.
<h2>דף קח.</h2>
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן (ע"ז ע"ג, א') המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן, יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן, לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאן דמתני לה אמתניתין, לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין, בעי תחלה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל, ואין הלכה כרב דימי, דאתא רב יצחק והחמיר, ואתא רבין והחמיר. נראה מדבריו, דרב דימי ורב יצחק ורבין, פליגי, דמר אמר לאו הכי אמר ר' יוחנן, אלא הכי, ומר אמר לא הכי [אלא הכי]. ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי, ורבין אסר מאי דשרי רב יצחק, והלכתא כרבין, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך לענין יין נסך, בין שנפל איסור לתוך היתר, בין שנפל היתר לתוך איסור, אפילו טיפה אחת של ין נסך, אוסרת כל הבור כפשטה דמתני', וכפשטה דברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת. אבל אם נפל שם קיתון של מים, קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחלה, וכמאן דמתני לה אדרבין, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, כבר נעשה הכל יין אסור, ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ומסתייעא הדין סברא, מהא דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') איפשר לסוחטו אסור, דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות. ויש אומרים דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתני', ואפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף, ולא אמרו איפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד, מפני שאין כאן איסור מעורב לתוך היתר אלא שניהם היתר, וכשנתערבו נאסרו, והרי הכל כגוף אחד של איסור. והראיה ממה ששנינו בפרק ראשון של מסכת תרומות (פ"ה, מ"ו) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון, ואין מים שאובין פוסלין אלא לפי חשבון, וזהו דעתו של רבינו אפרים ז"ל והוא הנכון והברור שבדעות, וכבר כתבתי ראיות הראשונים וראיותיו בארוכה בשער הראשון של בית זה, בענין חתיכת היתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל, כתב הרב ר' אברהם ז"ל דוקא יין ביין, אבל יין במים וכן כל איסור הנימוק לתוך ההיתר, כגון חלב ודם וכן כל כיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים, הלכתא כוותיה, דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כל כך, שיהא בו בנותן טעם, ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום כולו, דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור, ולא עוד, אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים [את] ערלה, והערלה את הערלה. כיצד סאה [של] ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד, ערלה, או סאה ועוד כלאי הכרם, זהו הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים מעלה את הערלה, פירוש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו סאה, מאתים כנגד אותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה (מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה, כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין, ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד, ערלה, או שלשת קבין שנפלו למאה סאה חולין, ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן משם וכמו שנתבאר למעלה שאין צריך להרים אלא בתרומה ושאר המתנות ומשום גזל השבט, ולפיכך בשאר האיסורין כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור, וכן נמי בתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן, שאינו צריך להרים התרומה משם. אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל, שצריך להרים והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, ותנן בתרומות (פ"ה, מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר, דדוקא כפי חשבון התרומה שבה, אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור, אם יפול עוד באותה קדרה זית אחר של חלב ונימוחו שניהם, יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשוב את הראשון כאילו נימוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין תרומה, וכן כל כיוצא בזה אלו דברי הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר האיסורין כדין יין נסך לענין זה, שאם נפל איסור מועט לתוך היתר, אע"פ שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט, אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף, כדי ליתן טעם בהיתר, אין אומרין ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל, אלא חזר האיסור ונתעורר, דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה, דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחיא לה, לגמרי אידחיא, בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אף לדידן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתני' מי ניחא, והא ראשון ראשון בטל דינא הוא בשאר האיסורין, ומתני' דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן ראשון ראשון בטל, אף בשאר האיסורין אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לנתינת טעם. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורה במאתים וכן כלאי הכרם ואפילו לכשתפול שם סאה אחרת אכתי אין בה כדי נתינת טעם, ובכל כי הא אמרינן ראשון ראשון בטל, עד שיפול שם כל כך שיתן שם טעם שזהו אחד בששים דכל שנוסף איסור על האיסור ראשון עד שיהיה בין בשל ראשון ובין בשל שני עד כדי נתינת טעם, איסור ראשון חוזר וניעור. ולפי זה מתני' דקתני יין במים בנותן טעם, כפשטה מתוקמא לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא ואע"פ שנפל שם מעט מעט. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (פ"ז, ב') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. ואע"פ שיש בו לבסוף מראה דם, ומראית דם דהתם כנתינת טעם דהכא, ואפילו הכי ראשון ראשון בטל, יש לומר דהתם לענין קדשים הוא דאמרינן הכי אבל לענין איסורין לא. ואמרינן נמי התם (שם) גבי ההיא ולענין כיסוי אינו כן, שאין דחוי אצל מצות, הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דלגבי קדשים בלבד הוא, ומשום טעמא דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל אין דחוי אצל מצות ואיסורין, אלא כל שיש בו טעם חוזר וניעור זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל, ונכון הוא ועיקר.
